חובת ביטוח מכוני ספורט

מאת: גדעון ארמן מנכ”ל

“ארמן יועצים” ניהול סיכונים וביטוח www.ehrman.co.il

בתקופה האחרונה עלה נושא חובת ביטוח המשתתפים במכוני כושר לכותרות מחדש לאור תביעה ייצוגית שהוגשה נגד “הולמס פלייס” בעניין זה, ומאמר שפורסם ב”גלובס” השבוע שכולל קביעה חד משמעית שמכוני כושר מחוייבים לערוך ביטוח למתאמנים לפי התנאים הקבועים בחוק הספורט לעניין זה.

לדעתי וכפי שאראה זאת בהמשך, הקביעה הזאת אינה ברורה ומוחלטת.

ראשית הבא ניבחן מה קובע “חוק הספורט תשמ”ח – 1988″. כלפי מי יש חובת ביטוח לפי החוק. חובת הביטוח קבועה בסעיף 7 א’ לחוק האומר כך: ” אגודת ספורט, ארגון ספורט, התאחדות ואיגוד יבטחו את הספורטאים הנוטלים חלק בתחרויות ספורט המאורגנות בידם או מטעמם”. כלומר, החובה חלה רק לגבי ספורטאי הנוטל חלק בתחרויות ספורט. רק לגביו קיימת החובה שיהיה לו ביטוח כקבוע בתקנות לחוק הספורט. כאשר, החובה לביצוע הביטוחים חלה על האירגון אשר אליו משתייך הספורטאי או הארגון אשר מארגן את התחרויות.  הגדרות לעניין פעילות ספורטיבית ולעניין אירגוני ספורט הן רחבות מאד ולמעשה כוללות כל ארגון שיש לו חלק בפעילות ספורטיבית כלשהיא.

הבא נזכור ההדגשה היא שהחובה חלה רק לגבי ספורטאי שנוטל חלק בפעילות ספורטיבית תחרותית.

עכשיו נגיע ל”חוק מכוני כושר (רישוי ופיקוח) תשנ”ד – 1994 “. שם בסעיף 9 “תיקון חוק רישוי עסקים”  מופיע: “מכוני כושר”

2ד.  (א) לא יינתן רשיון למכון כושר אלא לאחר התייעצות עם מי ששר החינוך והתרבות הסמיכו לכך, ולאחר שנתקיימו כל התנאים הבאים:

(1)    רשות הרישוי מצאה כי מכון הכושר ממוקם במקום מתאים, כי המכשירים בו מוצבים במרחק סביר זה מזה, כי לכל מכשיר מוצמדות, במקום בולט, הוראות היצרן לעניין השימוש בשפה העברית, בשפה הערבית ובשפה האנגלית, וכי לקוחותיו של מכון הכושר בוטחו בפרטי הביטוח ובסכומי הביטוח המזעריים שנקבעו לפי סעיף 7 לחוק הספורט;

(2)    נקבעו ברישיון תנאים המחייבים את מכון הכושר לפעול בהתאם להוראותיו של חוק הספורט כאילו היתה כל הפעילות המבוצעת בו “פעילות ספורט” כמשמעותה בחוק הספורט.

 

כלומר, על פי חוק מכוני כושר יש לראות במכון כושר מקום שמתבצעת בו “פעילות ספורט” כמוגדר בחוק הספורט. כמו כן, יש לבטח את המתאמנים במכון הכושר בביטוח כמפורט בסעיף 7 לחוק הספורט.

כאן אנחנו נכנסים לבעיה בהבנת הנקרא או הבנת הדרישה לפי החוק. מצד אחד ההפניה היא לסעיף 7 לחוק הספורט. סעיף הקובע כי חובת ביטוח ספורטאים חלה אך ורק על ספורטאים הנוטלים חלק בתחרויות. מכאן, שהמתאמנים בחדרי כושר שרובם המוחלט אינם נוטלים חלק בתחרויות ספורט אינם אמורים להיות מחוייבים בביטוח לפי חוק הספורט.

אולם הסעיף לא כותב כך, הסעיף כותב שיש לבטח את מתאמני חדר הכושר “בפרטי הביטוח ובסכומי הביטוח המזעריים שנקבעו לפי סעיף 7 לחוק הספורט”. מכאן באה הפרשנות שאומרת שהכוונה היא שכל המתאמנים יבוטחו לפי הסכומים והתנאים שנקבעו בחוק הספורט ולא רק אלה שמחוייבים לפי סעיף 7 לחוק.  אולם, קביעת התנאים וסכומי הביטוח המזעריים אינם נכללים בסעיף 7 לחוק אלא בתקנות חוק הספורט (ביטוח).

לדעתי, ההפנייה לסעיף 7 לחוק הספורט מצביעה על כוונת המחוקק. כלומר, שהחובה חלה רק כאשר מדובר בפעילות תחרותית. שכן אין כל הגיון להתייחס למתאמנים בחדר כושר בצורה שונה מזו שאנו מתייחסים לספורטאים אחרים. וודאי שאינני רואה הגיון לייחס למתאמנים בחדר כושר סיכון חריג או גבוה יותר להיפגע מספורטאים שעוסקים בענפי ספורט אחרים דבר דורש התערבות המחוקק בהטלת חובת ביטוח עבורם.

 

מכאן, לדעתי, כאשר מדובר במתאמן בחדר כושר, יש לראותו כמי שעוסק בפעילות ספורטיבית ואם הוא נוטל חלק בפעילות תחרותית יש לבטחו  בפרטי הביטוח ובסכומים המזעריים הקבועים בתקנות חוק הספורט (ביטוח). כל מתאמן אחר במכון הכושר שאינו נוטל חלק בפעילות תחרותית אינו חייב בביטוח כזה, בדיוק כמו כל ספורטאי אחר.

 

לצערי, דעתי איננה מחייבת, ולמיטב ידעתי עדיין אין פס”ד מחייב או מורה דרך בעניין זה. לכן, אני תקווה שהתביעה הייצוגית שהוגשה נגד “הולמס פלייס” תיתן לנו את דעת בית המשפט בעניין זה ותסיר את העננה הרובצת על השאלה.

 

 

השארת תגובה