תביעות צד שלישי – בכי תמרורים

מאת: גדעון  ארמן

במאמרים רבים שפרסמתי, דנתי בקשיים ובהתנהגות הלא הוגנת של חברות הביטוח בעת טיפולם בתביעות אשר מוגשות על ידי מבוטחיהן. אך לאור פניות רבות שהתקבלו במערכת “פוליסה” נראה  שקשיים אלה הם כאין וכאפס לעומת התייחסות חברות הביטוח לתביעות המוגשות להן על ידי צדדים שלישיים.

לפני שאנו ניגשים לדון בטיפול בתביעות עצמן, חשוב להבין את השוני שקיים בין מבוטח לבין צד שלישי במעמדם מול חברת הביטוח. היחס שקיים בין מבוטח למבטח הוא יחס חוזי המוצא את ביטויו בתנאי הפוליסה שהופקה בכל מקרה. מעבר לכך, ברמה המסחרית יש למבטח בדרך כלל, עניין לשמור על לקוח טוב ולכן נלקחים בחשבון במקרים רבים שיקולים מסחריים אשר משפיעים גם הם על התנהגותו של המבטח כלפי המבוטח.

לעומת זאת הקשר בין צד שלישי למבטח הוא מורכב יותר. הקשר של צד ג’ הוא עם המבוטח אשר גרם לו לנזק וחייב לפצות אותו על פי דין. זה קשר על בסיס פקודת הנזיקין. במקביל למבוטח יש קשר חוזי עם המבטח על פיו המבטח חייב לפצות המבוטח בגין כל סכום אותו יהיה חייב לשם לצד שלישי על פי דין. כך שלכאורה, אין קשר ישיר בין צד ג’ לבין מבטחו של מי שפגע בו. הקשר, הישיר נוצר, מכיוון שהמבטחים, בדרך כלל נכנסים לנעליו של המבוטח ומנהלים את התביעה ישירות מול התובע. כל מה שעל המבוטח לעשות הוא לדווח על האירוע למבטח ולשלם את ההשתתפות העצמית.  בניגוד ליחס שקיים בין המבטח למבוטח, שמבוסס על חוזה, על קשר של קליינט וגם על שיקולים מסחריים פה ושם. מול צד ג’ למבטח אין שום סנטימנטים. המבטח יעשה כל שלאל ידו לדחות את התביעה להתיש את התובע ולשלם כמה שפחות. וכפי שלמדנו כבר, למבטחים יש את הכלים והיכולת לעשות זאת ובמקרים רבים זה גם משתלם להם. במרבית המקרים המבטחים מנצלים את החוסן הכלכלי, את הידע והניסיון המקצועי ואת ואורך הנשימה שלהם כדי להעלות טענות, לדחות דרישות שהן לגיטימיות לחלוטין, ללחוץ על התובע לפשרות  ולנצל את חולשתם הכלכלית, חוסר הידע וקוצר הנשימה של התובעים כדי להשיג זאת.

טענות המבטחים ניתנות לחלוקה לשלושה סוגים:

  1. טענות פורמאליות שקשורות למערכת היחסים שבין המבוטח למבטח, כגון: המבוטח חייב

    כספים, המבוטח לא הודיע למבטח על האירוע, המבוטח הודיע על האירוע אך טוען

    שאיננו אשם, המבוטח נהג תחת השפעת אלכוהול ו/או סמים, הנהג לא הורשה לנהוג,

    המבוטח מסרב לשלם את ההשתתפות העצמית ועוד.

  1. טענות בשאלת האחריות לאירוע. כגון: כוח עליון, אין ליחס רשלנות למבוטח, רשלנות

    משותפת של שני הצדדים, רשלנות תורמת גבוהה, ועוד.

  1. טענות בעניין גובה הנזק שנגרם לצד ג’. כגון: לא כל הנזקים הם תוצאה של האירוע,

    הכחשת ירידת ערך, דו”ח השמאי מוגזם, הנזק מנופח, שכ”ט השמאי מנופח, לא היה

    מקום להשתמש בחלפים חדשים, ועוד. כאן גם המקום להתייחס לנזקים העקיפים, בניגוד

    לתביעת מבוטח על פי הפוליסה אשר אינה מכסה נזקים עקיפים, צד ג’ זכאי לפיצוי בגין

    כל הנזקים שנגרמו לו, הן הישירים והן העקיפים. כמו: אבדן ימים ושעות עבודה,  עלות

    תחבורה חלופית ירידת ערך וכד’ אשר המבטחים עושים כל מאמץ לדחותם או להפחיתם

    למינימום.

העניינים המפורטים בסעיפים 2 ו-3 לעיל הם שאלות של עובדה. וככאלה הם שונים ותלויים בנסיבות של כל מקרה לגופו. לכן, בהחלט סביר שיהיו אי הסכמות וויכוחים בנוגע לשאלת האחריות ובשאלת גובה הנזק.  אבל, מן הדין ומן הצדק לאפשר דיון הוגן שיאפשר להגיע להסכמה שתהיה מקובלת על שני הצדדים. יש למנוע את הניצול של היתרונות שעומדים לחברת הביטוח מול התובע כדי לכפות על התובע סיכומים שפוגעים בזכויותיו על פי דין. הטענה, שתמיד עומדת לתובע הזכות למצות את זכויותיו בבית המשפט, היא לא מציאותית ואפילו מתחסדת. מערכת המשפט אינה נותנת לתובע הקטן את הכלים ואת היכולת  להתמודד מול חברת הביטוח. התובע אינו מסוגל בדרך כלל לעמוד בעלויות הנדרשות באובדן ההכנסות שכרוך בכך, ובזמן שנדרש כדי להגיע לפסיקת בית משפט. לצערי, חברות הביטוח יודעות היטב כיצד לנצל עובדות אלה ובסופו של דבר זוכות בשל כך לסגור תביעות בסכומים נמוכים  תוך קיפוח זכויותיו של התובע או שהוא נאלץ לוותר על תביעת נזקיו כצד ג’,  לתבוע את הביטוח שלו (במידה ויש לו ביטוח מקיף) ובכך לאבד את הנחת העדר התביעות שמגיעה לו. והרי לנו רווח נוסף של המבטחים.

לגבי המפורט בסעיף 1 לעיל לא אמור להיות ויכוח ולא אמורים להיות כל חלוקי דעות. כבר בחודש אוגוסט 1998 הוציא המפקח חוזר מפורט הנוגע לטיפול חברות הביטוח בתביעות צד ג’ אך נראה שהמבטחים מנסים באופן סיסטמטי להתעלם ממנו. החוזר מתבסס על סעיף 68 לחוק חוזה ביטוח הקובע כך: “בביטוח אחריות רשאי המבטח – ולפי דרישת הצד השלישי חייב הוא (ההדגשה שלי) – לשלם לצד השלישי את תגמולי הביטוח שהמבטח חייב למבוטח…”. על המבטח להודיע למבוטח על התביעה שהוגשה לו, ובמידה ולא יודיע המבוטח למבטח תוך 30 יום שהוא מתנגד לטיפולו בתביעה, לא הגיב המבוטח, משמע הסכים. משמעות הסעיף היא שמבטח אינו רשאי לדחות את תביעת הצד השלישי אך ורק משום שלא קיבל הודעה מהמבוטח, או משום שהמבוטח אינו משתף עימו פעולה. כך, למעשה נוצרת יריבות ישירה בין הצד ג’ לבין חברת הביטוח של הפוגע והוא זכאי לתבוע את המבטח ישירות. עם זאת, יש לזכור שעל פי אותו סעיף, כל הזכויות שעומדות למבטח מול המבוטח יעמדו לו מול צד ג’. למשל, המבטח רשאי לקזז מהפיצוי לצד ג’ את ההשתתפות העצמית שלא קיבל מהמבוטח.

בנוסף לכך, יש לצד השלישי כתובת נוספת לפנות אליה במידה ואינו  נענה על ידי המבטחים והיא היחידה לתלונות הציבור שליד המפקח על הביטוח. אמנם גם כאן מדובר בטיפול שלוקח זמן, אך הטיפול הוא בדרך כלל יעיל ולפחות אינו עולה בכסף.

בהזדמנות זה יש גם לתת את הדעת לגופים כלכליים שונים הפועלים בארצנו. גופים אלה נמנעים מלקנות ביטוח צד שלישי. הם מטפלים בעצמן בתביעות צד ג’ שמוגשות נגדן.

מדובר בחברות ההשכרה הגדולות, חברות ליסינג, קואופרטיבים דוגמת אגד ודן  משרד הביטחון ועוד. גופים אלה הקימו לעצמם מחלקות שמתמחות בטיפול בתביעות אלה, לחלקן אפילו מוסכים ושמאים שלהם אליהם מופנים התובעים לתיקון נזקיהם. גם הם , באופן טבעי משתדלים להקטין את הוצאותיהם על חשבון התובעים. כאשר הכלים והיכולות שלהם אינם נופלים מאלה של חברות הביטוח.  אולם, גופים אלה אינם חברות ביטוח, לכן חוק חוזה ביטוח אינו חל עליהם וגם הפיקוח על הביטוח אינו יכול לטפל בהם. מה שמשאיר את הצד ג’ חשוף הרבה יותר. בהתחשב בכמות כלי הרכב של גופים אלה ושיעור מעורבותם בתאונות, נראה שחשוב למצוא פתרון גם לבעיה זו.